תורת ההגיון בהלכה, פרק א; הסיבות; חומרנית, גידולית ויצירתית, וצורתית א׳

מהדורה: ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ז

מפרשים:
1 הבעיות של סיבתיות שנשתדל לברר הן משני סוגים. הסוג האחד שעליו נדון בתחילה כולל שאלות היחס שבין הסיבוב והמסובב, שהסיבה ותוצאתה גם שתיהן דברים חומריים הן – למשל היחס שבין הזרע והגידולין: הביצה והאפרוח וכו'. בסוג האחר היחס הסיבתי הוא בין מעשה ותוצאות. מעין זה היא שאלת הקשר שבין מעשה המזיק והנזק וכל הדומה לה. כאשר הסיבה היא מעשה נדבר על סיבה פעלית, אבל אם היא דבר, כלומר שמצד טבע החומר שבה או עצמותה הממשית היא הסיבוב, אז נקרא אותה סיבה שמנית. אצל הסיבות השמניות גם התוצאה היא דבר עצמאי והשאלה היא תמיד, מה טיב אותו הדבר על יסוד מהותו החומרית מטעם מקור ביאתו או יצירתו. כל הבעיות האלה הן מסוג שאלות של זהות. אם הסיבה היא פעלית אז השאלה היא עד היכן מגעת אחריותו של הפועל.
2 שתי דוגמאות מענינות של סיבות שמניות בפלוגתא של ב"ש וב"ה גבי אתנן זונה. "ב"ה סברי הם ולא ולדותיהן הם ולא שינוייהן ב"ש סברי הם ולא ולדותיהן גם לרבות שינוייהן", ולד האתנן היא היא התוצאה של הסיבה שהיא האם, וכן שינויי האתנן, הסולת או השמן וכו' תוצאת הסיבה הם שהיא החיטין או הזיתים. שתי הסיבות אינן פעליות. החיטין הם סיבת קיומה של הסולת, וכן האם מצד היותה ועל יסוד תכונת מציאותה היא סיבת הולד. אבל יש הבדל בין שתי הסיבות האלה. החיטין והזיתים הם סיבת החומר של הסולת והשמן אבל האם היא סיבת יצירת הולד. החיטין הם סיבה חומרי; האם היא סיבה גידולית. השאלה בשתיהן היא שאלה של זהות: מה טיב הסולת ומה טיב הולד מטעם מקום מוצאם. מכיון שאין פלוגתא בין ב"ש וב"ה בולד ושניהם מודים שאין לולד דין אתנן נוכל לומר שנתקבלה השיטה שאין זהות בין הסיבוב והמסובב כשהסיבה היא של גידול. אבל יש סברא לחלק בין הסיבוב והמסובב אם הסיבה היא חומרנית – זו היא שיטת ב"ש הסוברים שהשינוי אסור כמו האתנן העיקרי. השינוי שאנו מדברים עליו היא בצורה. שוים הם החיטים והסולת בסיבת קיומם החומרנית, שונים הם זה מזה משום סיבת קיומם הצורתית. אפשר לפרש ולומר שב"ה סוברים מכיון שהסיבה הצורתית של הסולת שונה היא מן הסיבה הצורתית של החיטין אין לסולת דין אתנן; וב"ש סוברים מאחר שהסיבה החומרנית של האתנן היא היא הסיבה החומרנית של "השינוי" אין לחלק בדיניהם.
3 חשיבותה של הסיבה הצורתית היא הבעייה גם בהא דבעי רמי בר חמא בפ' כל הצלמים: "המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות, יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד". חומר הקמה הוא הסיבה החומרנית של הקמח אבל שונה הוא הקמח מן הקמה בסיבת הוייתו הצורתית. בפתרון בעייתו של רמי בר חמא ישנן שתי לשונות בתלמוד. אליבא דלישנא קמא מדמינן שינוי בנעבד לולד איסור מזבח כשעיברו ולבסוף נרבעו דד"ה אסורין "וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו דמי". אבל בלישנא בתרא מחלקינן ביניהם וטעם ההבדל הוא: "התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא". לסברתנו שתי הלשונות אלו מחולקין באותו הענין שהיא פלוגתתם של ב"ש וב"ה לגבי אתנן. ללישנא קמא בתר הסיבה החומרנית אזלינן בנעבד. מכיון שהחיטים והקמח שוים הם בסיבתם זו שפיר מדמינן "שינוי בנעבד" לעיברו ולבסוף נרבעו. הולד איסורו למזבח לפי שהיה במעי אמו ונרבע עם אמו. כמו כן בנעבד הסיבה החומרנית של הקמח נעבדה בקמה. ואין שינוי בנעבד דלא משגחינן בסיבה הצורתית אף שמטעמה שונה הקמח מן החיטים. אבל ללישנא בתרא יש חשיבות מיוחדת לסיבה הצורתית בנעבד. כיון שכן אין לדמות שינוי בנעבד לולדות איסורי מזבח. דהתם "מעיקרא בהמה והשתא בהמה", ז"א יש שויון ממש בסיבת הצורה של העובר והולד, אבל השיוויון הזה איננו בין הקמח והחיטין ומשום זה יש שינוי בנעבד.
4 אכן נראה שב"ש וב"ה לא פליגי בעצם חשיבותה של הסיבה הצורתית ביחס למהות קיום איזה דבר שהוא. פלוגתתם היא בהגדרת מהות האתנן. יסוד לסברא זו מוציאים אנו מבירור ברייתא אחת במס' ביצה, דתניא: "השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב". ידועה היא קושית התוספות מפלוגתא אחרת של ב"ש וב"ה במס' עדיות דין "ביצת הנבלה" שב"ה אוסרין אותה "אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק". הם מקשין אליבא דב"ה דביצה נבלה כבשר הוה, איך מותר לאכול ביצים גמורות שנמצא בעוף שחוט עם הלב. כמדומני שיש בקושיה זו ערבוביא של מושגים. אין לדמות את המושג "בשר" למושג "נבלה". נבלה היא איסור הדבוק בחומר הדבר. כל החומר של הבהמה שנתנבלה אסור הוא מטעם זה. אבל מציאות "הבשר" תלויה דוקא בצורה מיוחדת של החומר. והראיה היא הביצה. בשר התרנגולת והביצה שבתרנגולת מחומר אחד הם באים. החילוק ביניהם הוא של צורה. אותו החומר מופיע כאן בצורת בשר התרנגולת וכאן בצורת ביצתה. וכן לגבי בשר וחלב. סיבת החומר שבשניהם אחת היא, ודוקא מטעם סיבת הצורה השונה בשניהם האחד הוא בשר והשני הוא חלב. ביצת נבלה אסורה משום סיבת החומר שבה שהרי איסור נבלה דבוק הוא בחומר ויש כאן זהות חומרנית בין הביצה והנבלה. אבל אותן ביצים הגמורות הנמצאות בתרנגולת ודאי שמותר לאכלן בחלב, לפי שלמרות הזהות החומרנית שבין הביצה ובשר התרנגולת אין כאן זהות צורתית. ומציאות הבשר תלויה דוקא בסיבה הצורתית המיוחדת לבשר. בלי צורה זו אין בשר וממילא לא שייך האיסור של בשר וחלב.
5 אין כונתנו לומר שפלוגתתם של ב"ש וב"ה לענין "שינוייהם" היא בזה: שב"ה סוברים שהאתנן אדוק לסיבת הצורה וכיון שכן אם נאבדה הצורה אין אתנן, וב"ש סוברים שהאתנן דוקא בחומר הוא ומפני זה האיסור במקומו עומד אף אם נשתנתה הצורה. אין סברה שמהות איסור האתנן תהיה תלויה או בחומר הטלה או בצורתו. הנתינה שהיא מחוץ לעצמיותו של הטלה היא העושה אותו לאתנן. האיסור נופל על האתנן באשר הוא נתון. על הטלה בשלמות קיומו, על החומר ביחד עם הצורה. אם נשתנתה אפילו אחת מן סיבות הקיום, בין אם היא החומר ובין אם היא הצורה, ע"י שינוי כזה האתנן נהיה לדבר אחר ואיננו עוד בעולם כאתנן. זוהי שיטת ב"ה האומרים "הן ולא שינוייהם". אף ב"ש אינם חולקין בעצם הסברה אלא שלדעתם שינוי החיטים לסולת לא נחשב לשינוי צורה ממשי. כדאמר רב ששת בפרק מרובה; "הא מני ב"ש היא דאמרי שינוי במקומו עומד וכו' ". ר"ל ששינוי כזה לא חשיב שינוי לב"ש לעשות את האתנן לדבר אחר. שינוי הצורה בין בשר התרנגולת והבצים שבתוך התרנגולת ענין אחר הוא לגמרי. נכון שמהות הביצה באשר היא ביצה ולא בשר נמצאה בסיבת צורתה אלא שזו הצורה היא "פנימית". השינוי שבין חיטין וסולת מסוג אחר הוא לגמרי. השינוי הוא אך ורק "בצורה החיצונית" של החומר. דוקא משום זה השינוי במקומו עומד, החיטין והסולת הם אחד, החיטין הם הם מהות הסולת.